<h1>המנהיג דיני תפילה</h1>
<h2>דף לח.</h2>
וברכת כהנים ושמו את שמי אין מנהג בצרפ' לאומרו דבפ' אלו נאמרי' בסוטה, ושמו את שמי, שמי המיוחד לי, שמברכי' את העם בשם המפורש, והנה היום הזה אין אנו מברכים בשם המפורש ואנו מבקשי' את ברכתו ואומ' ברכינו בברכה המשולשת בתורה וכו' וכבר אמ' המשולשת ומה לנו להוסיף ולומ' עוד ושמו את שמי, כשם שאין אנו אומ' כה תברכו שניהם לשון צווי, ולא לשון ברכ', כך כת' רשז"ל. אב"ן. ותכף וישם לך שלום, יאמ' שים שלו' דומה לדומה, אבל בספר' ופרובינצ' נהגו לומ' ושמו את שמי, ולא יתכן.
ואסור ליחיד לומ' ברכת כהנים בתפילתו כי בצבור נתקנה, לפי שנשיאות כפים אינו אלא בעשרה אומרה שליח צבור. אב"ן. ודברי' שבין בני בבל וארץ ישראל אנשי מזרח שליח צבור מברך ברכ' כהני' בקהל בקול רם, אנשי מערב שליח צבור אומ' ושמו את שמי, אסור להזכיר את ה' אלא א"כ היה כהן, למדנו מזה שאסור ליחיד לקרותו מ"מ כל הגלות הם אנשי מזרח וקורי' אותו כקורא בתורה. אב"ן.
ירושל' [ברכות פ"ה ה"ד] א"ר חנינה עיר שכולה כהנים נושאין כפיהן, ולמי הן מברכי' לאחיהם שבצפון ושבדרו' ומי יענה אמן אחריהם הנשים והטף מצאתי. אב"ן. ואמ' אביי לשנים קורי' כהנים לאחד אינו קורא, שנ' אמור להם, לשנים ולא לאחד. וכן כתבו הגאוני' שכן הלכה. ובירושלם פ' אין עומדי' מצאת' שכל כהן שהוא בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה, ר' יהודה בן פזי כד הוה חש רישיה ולא הוה חזיק רישיה הוה קאים ליה אחורי עמודא, ר' אלעזר נפיק לבראי וצריך שיהא החזן ישראל, אם היה כהן אחד או' כהן שתים או' כהנים, אמ' רב חסדא אף לכהן אחד אומ' כהנים שאינו קורא אלא לשבט, וחולק הבבלי בזה גם במה שאמ' עובר בעשה ובבלי עובר בג' עשה. אב"ן.
<h2>דף לח:</h2>
ירושל' פ' כיצד מברכי' ובתוספ' ר' יהודה אומ' אם שגורה תפי' בפיו סימן יפה לו, ואם לאו סימן רע לו, ר' אומ' כל שרוח הבריות נוחה הימינו רוח המקום נוחה הימינו [כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו], כל שרוח עצמו נוחה בשלו סימן יפה לו אין רוח עצמו נוחה בשלו סימ' רע לו, אם כיוונת עצמך בתפי' תבושר שנשמעת תפילתך. כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך שנ' ואברכה מברכיך.
רצה יי' אלהינו. ראיתי בטוליטול[ה] ובכל סביבותיה שאין אומ' רצה כ"א במנחת תענית, ולא בשאר מנחו' ומתחילי' באישי ישרא' ותפילתם, וי"ל הטעם כי בשעה שאין הכהני' נושאי' את כפיהן אין לומ' רצה לפי שאנו אומ' בסוטה פ' אלו נאמרי' כל כהן שאינו עולה לדוכן בעבודה שוב אינו עולה [ורצה] (ו)קורא עבודה דעל הקרבנו' כתו' לרצון להם לפני יי' לרצונכ' תזבחו, שצריך שיהא שוחט לדעת הקרבן ולשמו כפי מה שהוא דכל הזבחי' ששחטן שלא לשמן כשרי' אלא שלא עלו לבעליהן לשום חובה, וכשמתחי' החזן רצה הן עולין לדוכן ואומ' ברכתן בלחש, ומנחה שבכל יום אין בה נשיאות כפים משום דשכיחא שכרות זולתי במנחתא דתעניתא דמצלו לה סמוך לשקיע' החמה וכתפילת נעילה היא ויש בה נשיאו' כפים. וכן כתב רבי' סעדיה ז"ל כמנהג ספרד, אך מה שכת' כ"א במנחת תעני' ובמנח' י"ה אע"פ שאין בה נשיאות כפי' אין נוהגין בזה ספרד כמוהו ולא בצרפת ובפרובי' כי אם בשחרי' ומוסף ונעילה בכפור בשעה שהיו נושאי' את כפיהן, אבל במנחת יום הכיפורי' שלא היו נושאי' כדאמ' בריש פירק' דחסידי בתעני' אין אומ' וכן בדין, אך בפרובינצ' ובצרפ' נהגו לומ' שחרי' וערבי' ומנחה רצה, ולא יתכן בעיניי. אב"ן.
<h2>דף לט.</h2>
ואינן עוברי' עד שיאמ' להם כהנים שנ' אמור להם כתרגומו כד תימרון להון, וכן כל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו שנ' שאו ידיכם קודש וברכו את יי', ואין הכהני' רשאי' לישא כפיהן כנגד כנפותיהם, ובמקדש כנגד ראשיהן, ובלבד שלא יגביה ידיו כהן גדול למעלה מן הציץ. ואינן רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזרו פניהן מן הצבור. וזה המנהג שפותחי' אצבעותיהן בנשיאות כפיים, יש סמך לדבר באגדת שיר השירי', משגיח מן החלונות מבתי כנסיות ומבתי מדרשו', מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהן שלכהני', למדנו שהשכי' שורה עליהם בשעה שמברכי'.
[כהן שלא התפלל ומצא צבור מתפללים מותר לעלות לדוכן או לא. והשיבו לא מצינו דבר שמעכב ברכת כ[הנים] אלא נטילת ידים דאמרי' בסוטה כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו אבל לא מצינו שתפלה מעכבת ויעלה ויברך. ובין כהן אחד או שנים החזן מקרהו שלא יטעה, וכן מנהג פשוט בכל ישראל להקרותן דבר דבר והן עונין אחריו].
<h2>דף מט.</h2>
(בברכו') ר"ש ב"ג אומ' משום ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה וכל יום ויום מרובה קללתו משלחבירו, שנ' בבקר תאמר מי יתן ערב, הי בוקר אילימ' דלמחר מי ידע מאי הוי אלא בקר מחליף שעבר אלא על מה מיקיים אקדושה דסדרא ואאמן יהא שמיה רבא מברך דאגדתא, שנ' ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל [הא יש סדרים ותופע מאופל]. ויראה לי טעם לדבר לפי שסדר קדושה מדבר מביאת הגואל ותחיית המתים ועל רוח הקדש ותורה, וכן הקדיש מדבר מן הקץ שנ' והתגדלתי והתקדשתי הלא כתי' לעיל, דאגדתא על שם ניחמתא דאגדתא ריש ברכו' שמנהמת בת קול כיונה וגומ', ושלום. אב"ן.
למנצח מדבר מן הקץ, והיתה עת צרה ליעקב בסוף דניאל, ישלח עזרך מקדש משיח בן דוד הנקר' ענני ז"ל, אלה ברכב גוג ומגוג, ושם רשעים ירקב, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, ונתחזק והצור יואל, ובא לציון גואל. אב"ן. ואתה קדוש יושב, כמו ותשבו בקדש, מצפה וממתין לתפילת' שלישרא' לפני המלאכי', כר(ו)ן יחד כוכבי בוקר אלו ישרא', ויריעו כל בני אלהי' אלו המלאכי'.
